Maimonides' Law of Noahides

From Wikinoah English
Revision as of 10:45, 18 January 2007 by HaNoahide (talk | contribs) (Laws of Kings and their Wars, Chapter 8)

Jump to: navigation, search

A simple reading of the rules of Maimonides' would indicate that Jews or a Jewish court are obligated in (at the minimum) coercing Noachides to observe their laws. Such is not the only way, however, to interpret Maimonides' statements. Maharatz Chayut in his responsa[Responsa 2.] seems to adopt a formulation of Maimonides ruling that makes this law a mere historical recounting of facts. He states (quoting the Rashbash [Rabbi Shlomo Ben Shimon Duran, Rashbash 543.])

According to Maharatz Chayut, there is no obligation for any specific Jew, in any circumstance to compel observance by a Noachide. Rather Maimonides is merely explaining the jurisprudential basis for the obligation of Noachides to their seven commandments -- absent Moses' re-commandment at Sinai, only Jews would have been obligated in Noachide law. The most that one could claim according to Maharatz Chayut is that perhaps Moses himself was obligated to compel observance of the Noachide laws; Jews currently are not -- apparently neither in the context of a beit din nor in the context of any specific individual. Maharatz Chayut would then limit Maimonides' rule obligating Jews to establish courts and appoint judges to those Noachides who formally accept the obligations of a ger toshav (resident alien) and who live in the Jewish community and who are dependent on it for law and order "lest the world be destroyed".[ Maimonides Malachim 10:11. ] Certainly in the diaspora there are few such communities of Noachides; although if there were, and they could not see fit to enforce the law themselves, a Jew should guide them. Similar claims that Maimonides' rules do not create a practical legal obligation can be found in Aruch Hashulchan,[YD 267:12-13] the writings of Rabbi Yehuda Gershuni,[ Rabbi Yehuda Gershuni (Mishpatai Melucha 2d ed. pages 232-234)] Rabbi Shaul Yisrali[ Amud Yemini 12:1:12.] and Rabbi Menachem Mendel Kasher,[ Torah Shelama 17:220] the author of Torah Shelama, all of whom assert that the opinion of Maimonides itself is to be understood as limited to yemot hamashe'ach (or perhaps less ideally, full Jewish law in Israel).

However, all of these explanations of Maimonides' ruling are difficult and the simple understanding of Maimonides is that (at the least) a person that is capable of forcing compliance, must. Indeed, while Rabbi Karo does appear to limit the application of Maimonides somewhat, he clearly understands Maimonides as requiring compulsion whenever possible, even by an individual. [Kesef Mishnah Mila 1:6] This is similarly understood to be the opinion of Maimonides by Tzafnach Panaich, in his lengthy discussion on this topic. [Rabbi Joseph Rosen, Tzafnach Paneach, Maimonides, Milah 1:6] A ruling similar to Maimonides' is found in Chinuch 192, where it states: "The rule is as follows: In all that the nations are commanded, any time they are under our jurisdiction, it is incumbent upon us to judge them when they violate the commandments." Thus this appears to apply non-Jews who are citizens of a sovereign Jewish entity run according to Jewish Law.

Two important notes must be taken into account when reading this translation. 1) Jewish law does not always follow the Maimonides, and in certain case other opinions are accepted as law. 2) The question as to what constitutes idolatry today, and whether Christianity constitutes idolatry or a lesser form of partnership, is a matter of debate in Jewish law. In any event, Jewish law has never, at any time in our history, suggested that Christians be prosecuted according to these laws.

Laws of Kings and their Wars, Chapter 8

הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ח
9 Yafes toar that does not want to quit idolatry after twelve months, receives capital punishment. Likewise with a captured city -- no treaty is is made with them until they have denounced idolatry, destroyed all its places, and have taken upon themselves the seven laws that were commanded to Noah: Any non-Jew who does accept the laws that were commanded to Bnei Noah -- he receives capital punishment if he is within our jurisdiction.
ט יפת תואר שלא רצתה להניח עבודה זרה אחר השנים עשר חדש, הורגין אותה. וכן עיר שהשלימה -- אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בעבודה זרה, ויאבדו כל מקומותיה, ויקבלו שאר המצוות שנצטוו בני נוח: שכל גוי שלא קבל מצות שנצטוו בני נוח -- הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.
10 Moshe Rabbenu did not leave the Torah and commandments except as the property of Israel, as it is written: "an inheritance of the congregation of Jacob" (Deuteronomy 33:4), and anyone who wants to may convert from the other nations, as it is written "you are as the convert" (Numbers 15:15). Anyone who does not wish to -- he is not forced to accept the Torah and commandments, instead Moshe Rabbenu commanded, at the word of the Almighty, to force the entire world to accept the commandments which were commanded to the Bnei Noah. Anyone who will not accept, receives capital punishment. One who accepts these [basic laws] is called: "Ger Toshav" in every place, and he must be accepted in front of three judges. And all who have taken upon themselves to circumcise, and twelve months have past without circumcision -- this person becomes like other nations [who have not accepted the Noahide laws].
י משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר: מורשה קהלת יעקוב (דברים לג,ד) ולכל הרוצה להתגיר משאר האומות, שנאמר: ככם כגר (במדבר טו,טו). אבל מי שלא רצה -- אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצות שנצטוו בני נוח; וכל מי שלא יקבל -- ייהרג. והמקבל אותן הוא הנקרא: גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים. וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חודש ולא מל -- הרי זה כמין האמות.
11 Everyone who accepts the seven commandments and is careful to perform them -- this person is of the Chasidei Umos HaOlam, and he has a portion in the world to come. He accepts them and performs them because they were commanded by the Kodosh Baruch Hu, [He believes that it was] revealed to us by the hand of Moshe Rabbenu that the Bnei Noah were previously commanded in these things. However, if he keeps these [laws] because of intellectual decision -- he is not called a "Ger Toshav" and is not of the Chasidei Umos HaOlam, and is not [alternatively: he is] one of their wise men.
יא כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן -- הרי זה מחסידי אמות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא: שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נוח מקדם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת -- אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

Laws of Kings and their Wars, Chapter 9

הלכות מלכים ומלחמות פרק ט

א  על שישה דברים נצטווה אדם הראשון--על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים.

ב  אף על פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן,

מכלל דברי התורה, ייראה שעל אלו נצטוו.  הוסיף לנוח אבר מן החי, שנאמר "אך

בשר, בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט,ד); נמצאו שבע מצוות.

ג  וכן היה הדבר בכל העולם, עד אברהם נצטווה יתר על אלו במילה,

והוא התפלל שחרית.  ויצחק הפריש מעשר, והוסיף תפילה אחרת לפנות היום.  ויעקוב הוסיף גיד הנשה, והתפלל ערבית.  ובמצריים נצטווה עמרם במצוות

יתרות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו.

ד  [ב] בן נוח שעבד עבודה זרה--חייב, והוא שיעבוד כדרכה.  וכל

עבודה זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נוח נהרג עליה.  וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נוח נהרג עליה; ואף על פי שאינו נהרג, אסור בכול.  ואין מניחין אותם להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות

צורות וכיוצא בהן לנואי.

ה  [ג] בן נוח שבירך את השם--בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי, בכל לשון--חייב:  מה שאין כן בישראל.

ו  [ד] בן נוח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אימו--נהרג עליו.  וכן

אם הרג טריפה, או שכפתו ונתנו לפני הארי, או שהניחו ברעב עד שמת--הואיל והמית מכל מקום, נהרג.  וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו--נהרג

עליו, מה שאין כן בישראל.

ז  [ה]

שש עריות אסורות על בני נוח--האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאימו, וזכור, ובהמה:  שנאמר "על כן, יעזוב איש, את אביו" (בראשית ב,כד), זו אשת אביו; "ואת אימו" (שם), כמשמעה; "ודבק באשתו" (שם), ולא באשת חברו; "ודבק באשתו", לא בזכור; "והיו לבשר אחד" (שם), להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד; ונאמר "אחותי בת אבי היא--אך, לא בת אימי; ותהי לי,

לאישה" (בראשית כ,יב).

ח  [ו] בן נוח חייב על מפותת אביו, ואנוסת אביו--הרי היא אימו

מכל מקום.  וחייב על אשת אביו, אפילו לאחר מיתת אביו.  וחייב על הזכור, בין קטן בין גדול; ועל הבהמה, בין קטנה בין גדולה.  והוא נהרג לבדו, ואין

הורגין את הבהמה--שלא נצטוו בהריגת בהמה, אלא ישראל.

ט  [ז] אין בן נוח חייב על אשת חברו, עד שיבוא עליה כדרכה אחר

שנבעלה לבעלה.  אבל מאורסה, או שנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה--אין חייבין

עליה, שנאמר "והיא, בעולת בעל" (בראשית כ,ג).

</a>
י  במה דברים אמורים, בבן נוח שבא על בת נוח.  אבל גוי שבא על

הישראלית, בין כדרכה בין שלא כדרכה--חייב.  ואם הייתה נערה מאורסה--נסקל עליה, כדיני ישראל; בא עליה אחר שנכנסה לחופה, ולא נבעלה--הרי זה בחנק, כדיני ישראל.  אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה--הרי זה כמי שבא על אשת

גוי חברו, וייהרג בסיף.

יא  [ח] בן נוח שייחד שפחה לעבדו--הרי זה נהרג עליה, משום אשת

חברו.  ואינו חייב עליה, עד שיפשוט הדבר ויאמרו לה העם, זו דבית עבד

פלוני.  ומאימתיי תחזור להיתרה--משיפרישנה מעבדו, ויפרע ראשה בשוק.

יב  ומאימתיי תהיה אשת חברו כגרושה שלנו--משיוציאה מביתו

וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה:  שאין לה גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה

מזה--פורשין.

יג  [ט] בן נוח חייב על הגזל, בין שגזל גוי בין שגזל ישראל. 

ואחד הגוזל, או הגונב ממון, או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו--אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה--על הכול הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן:  מה שאין כן בישראל.  וכן חייב, על פחות משווה פרוטה; ובן נוח שגזל

פחות משווה פרוטה, ובא אחר וגזלה ממנו--שניהן נהרגין עליה.

יד  [י]

וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא:  שלא ניתנו

השיעורין, אלא לישראל בלבד.  ומותר הוא בדם מן החי.

טו  [יא] אחד האבר או הבשר, הפורש מן הבהמה או מן החיה; אבל

העוף--ייראה לי, שאין בן נוח נהרג על אבר מן החי ממנו.  [יב] השוחט את הבהמה--אפילו שחט בה שני הסימנין--כל זמן שהיא מפרכסת, אבר ובשר הפורשין

ממנה אסורין לבני נוח משום אבר מן החי.

טז  [יג] כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי, אסור על בני נוח. 

ויש שבני נוח חייבין עליו, ולא ישראל:  שבני נוח אחד בהמה וחיה, בין טהורה בין טמאה--חייבין עליה, משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי; ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת--אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנין, הרי זה אסור

לבני נוח משום אבר מן החי.

יז  [יד] וכיצד הן מצווין על הדינים:  חייבין להושיב דיינין

ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר

על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף.

יח  כיצד:  אחד העובד עבודה זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם,

או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו

והרגו--הרי זה ייהרג בסיף.

יט  ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה--שהרי שכם גזל, והם

ראו, וידעו, ולא דנוהו.  ובן נוח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה,

ועל פי קרובים; אבל לא בעדות אישה, ולא תדון אישה להם.

Laws of Kings and their Wars, Chapter 10

הלכות מלכים ומלחמות פרק י

א  בן נוח ששגג באחת ממצוותיו, פטור מכלום:  חוץ מרוצח

בשגגה--שאם הרגו גואל הדם, אינו נהרג עליו; ואין לו עיר מקלט, אבל בתי

דיניהן אין ממיתין אותו.

ב  במה דברים אמורים, בשוגג באחת ממצוות ועבר בלא כוונה, כגון

שבעל אשת חברו, ודימה שהיא אשתו או פנויה.  אבל אם ידע שהיא אשת חברו, ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על ליבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג, והוא לא ידע שאסור להרוג--הרי זה קרוב למזיד, ונהרג.  ולא תיחשב זו להם שגגה,

מפני שהיה לו ללמוד, ולא למד.

ג  [ב] בן נוח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצוותיו, מותר לו

לעבור:  אפילו נאנס לעבוד עבודה זרה--עובד, לפי שאינן מצווין על קידוש השם.  ולעולם אין עונשין מהן לא קטן, ולא חירש, ולא שוטה--לפי שאינן בני

מצוות.

ד  [ג] בן נוח שנתגייר, ומל וטבל, ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה',

ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם--אין שומעין לו:  אלא יהיה כישראל לכל דבר, או ייהרג.  ואם היה קטן כשהטבילו אותו בית דין--יכול למחות בשעה שיגדיל, ויהיה גר תושב בלבד; וכיון שלא מיחה בשעתו--שוב אינו ממחה, אלא

הרי הוא גר צדק.

ה  לפיכך אם בא לקטנה שהטבילוה בית דין, כסף כתובתה, או קנס

אונס או מפתה--יהיה הכול תחת יד בית דין, עד שתגדיל ולא תמחה בגירות:  שמא תיטול, ותגדיל ותמחה; ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן, אלא

בדיני ישראל.

ו  [ד] בן נוח שבירך את השם, או שעבד עבודה זרה, או שבא על אשת

חברו, או שהרג חברו, ונתגייר--פטור.  הרג בן ישראל, או שבא על אשת ישראל, ונתגייר--חייב; והורגין אותו על בן ישראל, וחונקין אותו על אשת ישראל

שבעל--שהרי נשתנה דינו.

ז  [ה] כבר ביארנו שכל מיתת בני נוח בסיף--אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל, ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק.

ח  [ו] מפי הקבלה, שבני נוח אסורין בהרבעת בהמה, ובהרכבת אילן

בלבד; ואין נהרגין עליהן.  וגוי שהכה ישראל--אפילו חבל בו--אף על פי שהוא

חייב מיתה, אינו נהרג.

ט  [ז]

המילה--נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר "אתה וזרעך אחריך, לדורותם" (בראשית יז,ט).  יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב).  ויצא עשיו, שהרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך" (בראשית כח,ד)--מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק

בדתו ודרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.

י  [ח] אמרו חכמים שבני קטורה, שהם זרעו של אברהם שבאו אחר

ישמעאל ויצחק--חייבין במילה.  והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה,

יתחייבו הכול במילה בשמיני; ואין נהרגין עליה.

יא  [ט] גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות

שלהן בלבד.  וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו

שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.

יב  כללו של דבר:  אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן

מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.  ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו,

ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.

יג  [י] בן נוח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה, כדי לקבל

שכר--אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה.  ואם הביא עולה, מקבלין ממנו.  נתן צדקה, מקבלין ממנו; וייראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל, ומצוה עליהם להחיותו.  אבל הגוי שנתן צדקה--מקבלין ממנו,

ונותנין אותה לעניי גויים.

יד  [יא] חייבין בית דין של ישראל, להעמיד שופטים לאלו הגרים

התושבים, לדון להן על פי משפטים אלו, כדי שלא יישחת העולם.  אם ראו בית

דין שיעמידו שופטיהם מהן, מעמידין; ואם ראו שיעמידו להן מישראל, יעמידו.

טו  [יב] שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, ורצו

שניהן--דנים להם דין תורה.  האחד רוצה, והאחד אינו רוצה--אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן.  היה ישראל וגוי--אם יש זכות לישראל בדיניהן--דנים לו בדיניהם ואומרים לו, כך דיניכם; ואם יש זכות לישראל בדינינו--דנין לו דין תורה ואומרים לו, כך דינינו.  וייראה לי שאין עושין כן לגר תושב, אלא

לעולם דנים לו בדיניהם.

טז  וכן ייראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ, וגמילות חסדים

כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותו, שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא).  וזה שאמרו חכמים, אין כופלין להן שלום--בגויים, לא בגר תושב.  אפילו הגויים--ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום:  הרי נאמר "טוב ה', לכול;

ורחמיו, על כל מעשיו" (תהילים קמה,ט), ונאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז).