Difference between revisions of "Maimonides' Law of Noahides"

הורגין אותה.  וכן עיר שהשלימה--אין כורתין להן ברית, עד שיכפרו בעבודה זרה, ויאבדו כל מקומותיה, ויקבלו שאר המצוות שנצטוו בני נוח:  שכל גוי שלא

משה רבנו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב" (דברים לג,ד), ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר "ככם כגר" (במדבר

מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג.  והמקבל אותם--הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים.  וכל המקבל עליו למול,

העולם, ויש לו חלק לעולם הבא:  והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.  אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת--אין זה גר תושב, ואינו מחסידי

מכלל דברי התורה, ייראה שעל אלו נצטוו.  הוסיף לנוח אבר מן החי, שנאמר "אך

והוא התפלל שחרית.  ויצחק הפריש מעשר, והוסיף תפילה אחרת לפנות היום.  ויעקוב הוסיף גיד הנשה, והתפלל ערבית.  ובמצריים נצטווה עמרם במצוות

עבודה זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נוח נהרג עליה.  וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נוח נהרג עליה; ואף על פי שאינו נהרג, אסור בכול.  ואין מניחין אותם להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות

אם הרג טריפה, או שכפתו ונתנו לפני הארי, או שהניחו ברעב עד שמת--הואיל והמית מכל מקום, נהרג.  וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו--נהרג

שש עריות אסורות על בני נוח--האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאימו, וזכור, ובהמה:  שנאמר "על כן, יעזוב איש, את אביו" (בראשית ב,כד), זו אשת אביו; "ואת אימו" (שם), כמשמעה; "ודבק באשתו" (שם), ולא באשת חברו; "ודבק באשתו", לא בזכור; "והיו לבשר אחד" (שם), להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד; ונאמר "אחותי בת אבי היא--אך, לא בת אימי; ותהי לי,

מכל מקום.  וחייב על אשת אביו, אפילו לאחר מיתת אביו.  וחייב על הזכור, בין קטן בין גדול; ועל הבהמה, בין קטנה בין גדולה.  והוא נהרג לבדו, ואין

שנבעלה לבעלה.  אבל מאורסה, או שנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה--אין חייבין

הישראלית, בין כדרכה בין שלא כדרכה--חייב.  ואם הייתה נערה מאורסה--נסקל עליה, כדיני ישראל; בא עליה אחר שנכנסה לחופה, ולא נבעלה--הרי זה בחנק, כדיני ישראל.  אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה--הרי זה כמי שבא על אשת

חברו.  ואינו חייב עליה, עד שיפשוט הדבר ויאמרו לה העם, זו דבית עבד

וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה:  שאין לה גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה

ואחד הגוזל, או הגונב ממון, או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו--אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה--על הכול הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן:  מה שאין כן בישראל.  וכן חייב, על פחות משווה פרוטה; ובן נוח שגזל

וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא:  שלא ניתנו

העוף--ייראה לי, שאין בן נוח נהרג על אבר מן החי ממנו.  [יב] השוחט את הבהמה--אפילו שחט בה שני הסימנין--כל זמן שהיא מפרכסת, אבר ובשר הפורשין

ויש שבני נוח חייבין עליו, ולא ישראל:  שבני נוח אחד בהמה וחיה, בין טהורה בין טמאה--חייבין עליה, משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי; ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת--אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנין, הרי זה אסור

ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר

או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו

ראו, וידעו, ולא דנוהו.  ובן נוח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה,

בשגגה--שאם הרגו גואל הדם, אינו נהרג עליו; ואין לו עיר מקלט, אבל בתי

שבעל אשת חברו, ודימה שהיא אשתו או פנויה.  אבל אם ידע שהיא אשת חברו, ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על ליבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג, והוא לא ידע שאסור להרוג--הרי זה קרוב למזיד, ונהרג.  ולא תיחשב זו להם שגגה,

לעבור:  אפילו נאנס לעבוד עבודה זרה--עובד, לפי שאינן מצווין על קידוש השם.  ולעולם אין עונשין מהן לא קטן, ולא חירש, ולא שוטה--לפי שאינן בני

ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם--אין שומעין לו:  אלא יהיה כישראל לכל דבר, או ייהרג.  ואם היה קטן כשהטבילו אותו בית דין--יכול למחות בשעה שיגדיל, ויהיה גר תושב בלבד; וכיון שלא מיחה בשעתו--שוב אינו ממחה, אלא

אונס או מפתה--יהיה הכול תחת יד בית דין, עד שתגדיל ולא תמחה בגירות:  שמא תיטול, ותגדיל ותמחה; ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן, אלא

חברו, או שהרג חברו, ונתגייר--פטור.  הרג בן ישראל, או שבא על אשת ישראל, ונתגייר--חייב; והורגין אותו על בן ישראל, וחונקין אותו על אשת ישראל

בלבד; ואין נהרגין עליהן.  וגוי שהכה ישראל--אפילו חבל בו--אף על פי שהוא

המילה--נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר "אתה וזרעך אחריך, לדורותם" (בראשית יז,ט).  יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב).  ויצא עשיו, שהרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך" (בראשית כח,ד)--מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק

ישמעאל ויצחק--חייבין במילה.  והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה,

שלהן בלבד.  וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו

מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.  ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו,

שכר--אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה.  ואם הביא עולה, מקבלין ממנו.  נתן צדקה, מקבלין ממנו; וייראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל, ומצוה עליהם להחיותו.  אבל הגוי שנתן צדקה--מקבלין ממנו,

התושבים, לדון להן על פי משפטים אלו, כדי שלא יישחת העולם.  אם ראו בית

שניהן--דנים להם דין תורה.  האחד רוצה, והאחד אינו רוצה--אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן.  היה ישראל וגוי--אם יש זכות לישראל בדיניהן--דנים לו בדיניהם ואומרים לו, כך דיניכם; ואם יש זכות לישראל בדינינו--דנין לו דין תורה ואומרים לו, כך דינינו.  וייראה לי שאין עושין כן לגר תושב, אלא

כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותו, שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא).  וזה שאמרו חכמים, אין כופלין להן שלום--בגויים, לא בגר תושב.  אפילו הגויים--ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום:  הרי נאמר "טוב ה', לכול;